לא מומלץ לדבר בציווי להפסיק התנהגות אלא להדריך. זכותו של הילד היא להתנהג איך שהוא מתנהג, השאלה איך הרופא מגיב לזה.
תקשורת היא רב חושית – אפשר לחייך, לשנות את עצמת קול, מילים בהירות או לא ("שב יפה" משנה בין אחד לשני),
מגע עין – יש כאלו שיוצרים מגע עין ויש כאלו שלא –ילדים ביישנים ומופנמים קשה יותר להגיע אליהם. בנוסף, זה הדבר הראשון אליו מסתכלים באדם ברוב המקרים
חיוך – אין לזה תחליף. מומלץ לצייר קו חיוך בצבעים לא בולטים מדי.
טון דיבור – לא לצעוק חזק מדי על הילד. כדי ליצור קשב טוב וללכוד את תשומת הלב של הילד, מומלץ לדבר יותר בשקט. זה מחייב שהילד ירצה להקשיב.
סביבה – צבעים ידידותיים, משחקים, סביבה שתאפשר לילד לתת בנו מעט אמון. \
אם ההורים משתתפים בטיפול זה יכול מצד אחד להיות נחמד אך יכול גם לקלקל – הכל תלוי בילד עצמו.
טכניקות התנהגות לא תרופתיות
- Behavior shaping – לעצב את ההתנהגות של הילד שתתאים לסיטואציה ולרופא המטפל. כלומר – לתת חיזוקים חיוביים – אם יש התנהגות של ילד שרוצים לחזק, נתן לו מחמאה על זה. כך למשל אם רוצים שיפתח את הפה גדול גדול למשך זמן רב והוא אכן עושה זאת, לתת לו פרס או להגיד לו משהו טוב על כך.
- TSD – tell, show, do. לתת במנות קטנות – מראים לילד את המראה ומסבירים איך אפשר עם המראה לראות את מה שקורה בתוך הפה. ההנחה היא שאם נותנים מנות קטנות שמתחזקות, יהיה לילד קל יותר לקבל את זה ולהתגבר על החרדה ממקור בלתי נודע.
- Modeling– חיקוי – לעיתים מגיעים 2 ילדים מאותה משפחה. כמו שההורים נמצאים שם, כך גם הילד השני שם גם כן. אם ילד אחד מתנהג יפה, משתף פעולה ולא בוכה, הילד השני לומד מכך שהפעולה לא מאיימת ואין בה משהו שיכול לפגוע ויותר קל לו לקבל את זה
- Relaxation– איך גורמים לילד להיות רגוע באמצעים חיצוניים? למשל בזמן הזרקה – טכניקת נשימות – לנשום דרך האף ועמוק. תשומת הלב תופנה לנשימות – הסחת דעת שיכולה להרגיע את הילד.