איטומי חריצים

חרירים וחריצים הינם אזורים פגיעים להתפתחות עששת וקשורים במורפולוגיה שלהם. חריצים הללו צרים (כ0.1 מ"מ), מפותלים, לא אחידים בהם שאריות מזון יכולות להצטבר בקלות. הרוק שהוא המנגנון הטבעי לניקוי וסילוק המזון מהשיניים ואחראי על ניטרול החומצות אינו מגיע בקלות לבסיס החריצים. סיבי מברשת השיניים אינם חודרים גם כן (רוחב סיב בממוצע 0.2 מ"מ).

גורם נוסף התורם להתפתחות עששת החרירים והחריצים הוא עובי זגוגית השן, כאשר בשטחים חלקים וסגריים העובי הינו 1.5 מ"מ – 2 מ"מ, בעומק החריץ יכול להגיע לפחות מ-0.2 מ"מ.

הבסיס לקבלת החלטה לביצוע איטום חריצים וחרירים

א.      הערכת הסיכון לעששת במטופל : עששת בעבר, ביקורים סדירים אצל רופא שיניים, שימוש ביתי בתכשירים המכילים פלואוריד.

ב.       הערכת הסיכון לעששת ברמת השן: מורפולוגיית החריצים והחרירים-בחירת השן הנכונה לאיטום חריצים, מידת פעילות העששת, מיקום העששת(שטחים חלקים או סיגריים).

ג.        הערכת החריצים והחרירים בשטח הסגרי: בחירת חריצים עמוקים נקיים מעששת בהם יש סיכון להופעת עששת, כאשר יש חשש להמצאות עששת בזגוגית השן בלבד – יש לאטום

המועד המתאים לביצוע האיטום – מיד עם בקיעת השן(בשיניים ראשוניות וקבועות).

התוויות נגד ביצוע א.ח.

1. חריצים רדודים עיקר בשיניים נשירות.
2. שן שטרם בקעה לגמרי ועדיין מכוסה באופרקולום.
3. שן שלא ניתן לבודד כהלכה מנוזלי הפה.
4. עששת בדנטין.